<h1>ספר התרומות שער כ"ט חלק א'</h1>
<h2>דף ג.</h2>
גרסינן במסכת שבועות פרק כל הנשבעין [מ"ד ע"ב] מתניתין, החנוני על פנקסו כיצד, לא שיאמר לו כתוב בפנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז. פירוש, דרך חנוני להקיף לבעל הבית עד שמתקבץ אצלו מה שמתקבץ ואחר כך פורע לו הכל בבת אחת. ובענין זה אם אומר כתוב בפנקסי שאתה חייב לי, ובעל הבית משיבו לא אמרתי לך ליתן, שזה היה דינו שבעל הבית נשבע היסת כשאר טענות ונפטר. אלא דין חנוני כיצד, כגון שחנוני טוען אתה אמרת לי תן לבני סאתים חטים ולפועלים בסלע מעות, הוא אומר נתתי והן אומרין לא נטלנו. פירוש, ובעל הבית מודה שצוהו. בזה הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין. בן ננס אומר כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא, אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה. ולית הלכתא כבן ננס אלא כרבנן ושניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית. וכדאמרינן בגמרא [שבועות מ"ז ע"ב] תניא אמר רבי טורח שבועה זו למה. דקס"ד דפירוש דמתניתין הכי איתה חנוני נשבע ונוטל מבעל הבית ופועלין נשבעין ונוטלין מחנוני, ולהכי קא בעי טורח שבועה זו למה. כלומר, מה מועיל החנוני בשבועתו, הואיל שאחר כן מוציאין מידו הפועלים הממון, אלא ינתן לחנוני בלא שבועה ויתן חנוני לפועלים בשבועה, שהרי בעל הבית לא יפסיד מעתה כלום, שהרי אינו פרוע ממון זה כי אם פעם אחת. ולפיכך קשיא ליה לרבי טורח שבועה זו למה. ותריץ ליה ר' חייא ששניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית, ולפיכך הטילו על שניהם שבועה להשביע לפניו. ואמר רבא פועלין נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני כי היכי דליכספו מיניה וממנעו ולא משתבעי. והוא הדין לחנוני שנשבע במעמד פועלים. והיינו טעמא דלא אמרינן הכא נפקיה לממונא מבעל הבית ויהא מונח עד שיבא אליהו, דהא בודאי איכא חד רמאי, ואמאי נשבעין שניהם ונוטלין מבעל הבית. דבר זה מפורש טעמו במסכת בבא מציעא פרק קמא [ג' ע"א] דאמרינן היינו טעמא דחנוני אמר לבעל הבית אנא שליחותא דידך עבדי, מאי אית לי גבי שכיר ופועל דידך, ואע"ג דקא משתבעי לא מהימנו לי בשבועה, דאת מהימנת לי בשבועה אינהו לא מהימנו לי בשבועה, דהא את לא אמרת לי בסהדי הב להו. שכיר נמי א"ל לבעל הבית אנא לך עבידתא עבדי, מאי אית ליה גביה חנוני אע"ג דקא משתבע לא מהימן לי. ולכך תרויהו משתבעי ושקלי מבעל הבית. מכל זה למדנו שכל מי שלוה מחברו על דרך הקפה וכגון שאמר לו הלויני מנה ופרע ממנו בעל חובי, אם זה טען כן עשיתי ונתתיו לו ובעל חוב אומר לא נטלתי הרי בעל הבית פורע לשניהם בשבועת המשנה, שישבע לו כל אחד מהם בפני חברו זה שנתן וזה שלא קבל, כההיא דחנוני על פנקסו. וזה ששניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית אינו אלא כששניהם בחיים ומכחישים זה לזה, אבל אם מת אחד מהם או הלך לו למדינת הים זה דינו מפורש לקמן.
